לא, אני לא לסבית, אבל לא תאמינו - לא חייבים להיות גיי כדי לבנות לנו ארון.
כן! מסתבר שאפשר לכלוא שם את כל מי שלא מתאים לחברה סביבנו. וזה רחב הרבה יותר מנטיות מיניות.
אבל למה לכל הרוחות? למה לבנות אותו? למה להיכנס אליו? ולמה אחרי כל העבודה הקשה לרצות לצאת ממנו?
למה?
אולי בגלל שהארון הוא בטוח וידוע ומוגן, אבל גם חשוך שם ודחוס ודי משעמם!
אולי בגלל שאין שם מי שילעג לנו או ינסה לפגוע בנו אבל גם אין שם חברים שניהנה להיות איתם כמו שאנחנו באמת.
קשה להשאיר את האני האמיתי שלי שם ולהצליח לצאת יום אחרי יום לעבודה, לחברים, אל החברה בלעדיו.
האני האמיתי שלי מאושר, מרתק, חיוני וכיפי. ודווקא אותו אני בוחרת להשאיר בפנים.
מתי זה קרה? מתי זה קרה שבחרתי להשאיר אותו שם, לנעול אותו בארון הנוראי הזה ו"לבלות" את ימי בלעדיו. מתי זה קרה שבלי חוג נגרות חשבתי שאצליח לבנות ארון מספיק חזק כדי לכלוא אותי בפנים.
ארון נעים שישאיר את האני שלי מספיק רגוע כדי שלא יציק לי יותר מידי.
ומה שמצחיק שאני לא היחידה. מסתבר שמשחר ההסטוריה אנשים בונים ארונות.
אני בטוחה שכבר במערת אדם קדמון כלשהי כשאנשים עוד לא ידעו לדבר הם למדו כמה חשוב לבנות ארונות.
אם לא היית כמו כולם, הייתה סכנה שישליכו אותך אל הסוואנה או אל השלג. לבד ובלי הגנה.
לבד! מאז זה נצרב בנו, בתודעה הבסיסית שלנו. מסוכן להיות שונה, זה יכול הוביל לנידוי ולמוות בייסורים.
מי שלמד לבנות את הארון הצליח להשתלב. ושרד!
ומאז אנחנו בונים ארונות חזקים יותר ויפים יותר.
ארונות שמאפשרים לנו להתקבל לעבודה הנכונה, להתחבר עם האנשים הנכונים ולהימנע מאי נעימויות.
ומה שמצחיק הוא שרובנו אפילו לא יודעים שזה מה שאנחנו עושים. הארונות שלנו בלתי נראים, ובנויים כל כך חזק עד שצריך בלש פרטי כדי להיזכר שהם שם. אנחנו בטוחים שאנחנו כמו כולם, ומזלזלים בשונים,
מדביקים להם תוויות של מטורפים, שוטים.
מתחברים ללעג הקולקטיבי שמשאיר אותנו נורמליים, במרכז, כמו כולם, רגועים שאצלנו הכל בסדר.
את המשונים האלו צריך לאשפז. אנחנו חיים את החיים הנכונים.
גם אני הייתי שם. קודם לעגתי, אחר כך פקפקתי, אחר כך קינאתי בהם, ב"שוטים".
והיום? היום אני מבינה, שהארון כבר קטן עלי.
אם אמשיך להחזיק את עצמי שם, משהו בי ימות.
אז בשנה האחרונה, אני מרשה לו להיפתח, לאט ובהדרגה אני משחררת חלקים ממני החוצה. נותנת להם לנשום אויר, נותנת לשמש לשזוף אותם, מרשה לביטחון שלי להתעצם, ולאט לאט מספרת לסביבה מי אני באמת.
לאחד זורקת הערה על ניו אייג', לאחר מספרת על מודעות ולמישהו אחר נותנת טיפול בהילינג (הצליח מעבר למשוער).
לאט לאט זורקת פירורים לכל עבר כדי שיום אחד ארגיש שאין צורך לצעוק בקולי קולות, אפשר ברוגע ובביטחון לומר את האמת שלי.
יש לי הרגשה שכשיגיע אותו יום, כנראה שאהיה מופתעת מזה שהם בכלל לא מופתעים. :-)
