מי עיצב את מי - הספרים אותנו או את העולם שלנו?

מעניין. מעניין אם הייתי אותו אדם, אם הייתי קוראת כל חיי רק רומנים זולים.
מעניין אם הייתי מאמינה בכל ליבי במח שלנו, במה שהוא יכול לעשות, ובכוחות הנסתרים של התודעה שעוד לא גילינו אם לא הייתי נחשפת למדע בדיוני, לפנטזיה, ולספרי קוסמים.
אם כל חיי הייתי חשופה רק לספרי מתח וספרי כנופיות או לרומנים זולים - אולי גם אני הייתי פוסלת בבוז רעיונות על תקשור, הילינג, טלפתיה ועולמות מקבילים.

אם רק לא היו עושים לי מנוי על מעריב לנוער, ולא הייתי קוראת באדיקות את הטור "יותר מוזר מהדמיון"

לא הייתי נחשפת לסיפורי רוחות מפחידים ולא הייתי מתחילה להאמין במשהו נצחי יותר מהגוף האנושי.

וכמוני גם רבבות קוראים אחרים?

לפעמים אנחנו חושבים שסופרים מתארים עולם חלופי שאליו הצליחו להתחבר בכח התודעה, תת המודע, האינטואיציה.

אבל אולי ההיפך הוא הנכון? אולי הם מתחברים לרצון עמוק להתחבר לבורא שבהם?
אולי הם לא מתחברים למשהו קיים אלא בוראים עולם של מילים, עולם שאליו מתחברים המוני קוראים, שאוהבים את מה שהיה לו להציע ובסתר ליבם רוצים לחיות בעולם כזה?

קוראים שמצליחים בכח הרצון ליצור עולם כזה פה בימי חיינו?

האם ז'ול וורן ניבא עתיד או אפשר לו להתממש?


האם ספרי מדע בדיוני חזו משהו או שבזכותם אנשים מתחילים לשאוף לעבר יכולות מוחיות מוגברות?

ומה עם הארי פוטר? מעניין מה עובר היום על מליוני הילדים שקוראים את הארי פוטר ורוצים גם הם להיות קוסמים. אולי יום אחד הם ייתקלו בקלף הקוסם בטארוט ויסתכלו עליו אחרת מהדורות הקודמים?
אולי הם ישמעו את הביטוי מכשפה ובמקום לפחד או לתעב הם פשוט יסתקרנו?
ומה יהיה השלב הבא? זה שאחרי הסקרנות? פתיחות? רצון להבין? רצון לנסות? ואולי גם להצליח?

מי יודע? אולי הנכדים שלי יסתובבו עם שרביטים ברחובות, יצעקו מילים כמו דיפנדו או פרוטגו ויכניסו קצת קסם בחיים שלנו?