לפעמים אני חושבת שאני בשליטה. שאני מנהלת את החיים שלי, שהכל תלוי בי. מתהלכת בעולם הזה ובטוחה שאני המנהלת. שבעצם אין כאן שום דבר נסתר, וכל מה שהרגשתי היה איזו משאלת לב, או חוסר איזון הורמונלי.
זו תחושה טובה, ומרגיעה. תחושה שגורמת לי לתהות למה בכלל צריך לחפש משהו אחר.
ובדיוק כשאני כבר מבוססת בארציות שלי, במוצקות, ברגילות, בטוחה שהגעתי לקרקע יציבה... משהו מתעורר שם ומתחיל להיבנות בתוכי.
הגלים האלו, המחזוריות הזו, מבלבלים אותי כל פעם מחדש. אולי כי עוד לא הצלחתי לפצח את הדפוס שלהם, את האמפליטודה ולדעת מתי אני בשיא ומה הסימנים של השינוי.
וזה מתסכל, ומעייף ,ובעיקר מערער.
והקשה מכל הוא המעבר בין הפאזות. השינויים קשים לי, ולא ברורים. ועוד יותר קשה לי שאין ממש מישהו שאפשר לספר לו בזמן אמת.
אז אני נשארת לייעץ לעצמי. ובינינו - אני לא יועצת טובה במיוחד.
החלק הרציונלי שבי רק מבטל במחי יד את כל הסיפור ואומר לעצמו שזה פשוט משהו הורמונלי, ותוך יום יומיים אחזור לעצמי.
וככל שהרציו דוחק בי להתאפס משהו אחר בתוכי מתחיל להשתוקק.
וההשתוקות הזו קשה מנשוא.
היא מושכת אותי למחוזות אחרים, כאלו שהשם שלהם עומד לי על קצה הלשון, קצת מעבר לקצה התודעה, קצת מעבר למשהו שאפשר להגדיר במילים או במחשבה.
קשה לתפוס אותם, ועוד יותר קשה לחוות אותם.
וככל שגוברת ההשתוקקות, גובר העצב, והגעגוע.
ובאותם רגעים מגיע הדכדוך.
ואז מתוך האין, מתוך החוסר והדכדוך, אני מכריחה את עצמי ליצור.
אני מתיישבת לכתוב, או לחלום, או לתכנן. וקסם נוצר!
מתוך האין, מאיזשהו ריק נוצר לו פוסט בבלוג, או רעיון חדש, או הבנה.
והאושר מתחיל לחלחל לו לאיטו ולמלא אותי.
ודווקא אז, כשאני בשיא, בקצה העליון של הגל, כשהייתי אמורה להינות מהפירות או סתם לנוח על זרי הדפנה, מפציע לו שוב הרציו, או שאולי זו היצירתיות שנכבית לה. ובלי לשים לב אני נשאבת אל תוך הארציות, המוצקות, אל חוסר הצורך ביצירה.
ושוב אני מרגישה את האויר, את האדמה, את הקולות והריחות של כאן ועכשיו.
ושוב אני תוהה למה בכלל צריך לחפש משהו אחר.
ושוב אני מתהלכת לי בעולם בפליאה על עצמי, על התחושות שלי ועל מה שמניע אותי בחיים.
עד הפעם הבאה!
