תהליכים. קשה לי להפנים לפעמים שיש תהליכים שלוקחים זמן. במיוחד כשהתהליך כולל גם אנשים אחרים.
ובמיוחד כשהוא מערב רגשות סוערים.
קודם יש בלבול גדול, מועקה נוראית או כעס. ובליל של מחשבות שלא מאפשרות לחשוב בהיגיון.
אם באמת רוצים לחשוב אז צריך לתת לרגשות להירגע, וזה לוקח זמן!
אחר כך צריך לאפשר לתובנות להופיע, לגוף להפנים את התחושות ולמח להיזכר ברצף האירועים.
לפעמים נזרקות לאויר מילים קשות ופוגעות שלוקח זמן להיזכר בהן, לוקח עוד יותר זמן להפסיק לנסות לשכוח אותן, ןעןד יותר זמן להבין מה באמת נאמר שם ומה הפריע כל כך לצד השני או לנו.
אחרי שכל זה קורה, אפשר כבר לנסות להירגע, למצוא שקט נפשי ואולי גם לנסות לחשוב על פיתרון.
בשלב הזה יש איזו השלמה.
והנה. סיימנו תהליך. ואפשר כבר להשלים ולצחוק וליהנות מחדש. סיימנו.
ממש...
איך נסיים? בשלב הזה נזכרים שיש עוד מישהו שמעורב. בדרך כלל לא רבים עם עצמנו!
ואין לנו מושג איפה הוא בתהליך, על מה הוא חושב עכשיו ואם הוא כבר הגיע לתובנות. ומי יודע לאיזה תובנות הוא הגיע? מה עובר לו בראש?
אם רק היה לי מחשבון מתוחכם שהיה יודע לאמר לי מה מצבו של הצד השני ואיך הוא יגיב כשאתקשר היה לי כל כך יותר קל.
סטארט אפ!!!
(לכל קוראי הנאמנים - מי שילך על הפיתוח הזה יתעשר. מבטיחה לא לבקש זכויות יוצרים ולהיות מראשוני הקונים)
אבל אין לי מחשבון. אה רגע, בעצם יש לי משהו. איך קראו לזה?
משהו שמתחיל באינטו?
אינטואיציה!!! כן, נכון, שמעתם עם על החוש המדליק הזה. הוא באמת מדליק :-)
אז השבוע החלטתי לראשונה בחיי להיעזר בו במריבה כאובה. במקום להיכנס לתוך בור של רגשות כאובים הקשבתי לה, לאינטואיציה הנאמנה והמקסימה שלי.
אם קראתי אותה נכון אז כנראה שהתהליך עוד לא הושלם. וכדי לגשר על הפערים ולמצוא את ההשלמה, את מה שנכון וטוב, גם לי וגם למי שרבתי איתו כדאי לחכות עוד. עד יעבור זעם, עד שאפשר יהיה לבנות יסודות חדשים ומוצקים יותר, לגשר על פערי ציפיות ולבנות את החברות מחדש בצורה בריאה וטובה יותר.
כמה שקט יש בביטחון הזה שמגיע מהיכולת לסמוך על תחושות הבטן שלנו, על האינטואיציה, על עצמנו!!!
כמה שקט יש בהשלמה, ביכולת לסמוך על העולם ועל עצמי שיובילו אותי למקום הנכון.
יכול להיות שלמפתחי המחשבון יש לקוחה אחת פחות.
ובמיוחד כשהוא מערב רגשות סוערים.
קודם יש בלבול גדול, מועקה נוראית או כעס. ובליל של מחשבות שלא מאפשרות לחשוב בהיגיון.
אם באמת רוצים לחשוב אז צריך לתת לרגשות להירגע, וזה לוקח זמן!
אחר כך צריך לאפשר לתובנות להופיע, לגוף להפנים את התחושות ולמח להיזכר ברצף האירועים.
לפעמים נזרקות לאויר מילים קשות ופוגעות שלוקח זמן להיזכר בהן, לוקח עוד יותר זמן להפסיק לנסות לשכוח אותן, ןעןד יותר זמן להבין מה באמת נאמר שם ומה הפריע כל כך לצד השני או לנו.
אחרי שכל זה קורה, אפשר כבר לנסות להירגע, למצוא שקט נפשי ואולי גם לנסות לחשוב על פיתרון.
בשלב הזה יש איזו השלמה.
והנה. סיימנו תהליך. ואפשר כבר להשלים ולצחוק וליהנות מחדש. סיימנו.
ממש...
איך נסיים? בשלב הזה נזכרים שיש עוד מישהו שמעורב. בדרך כלל לא רבים עם עצמנו!
ואין לנו מושג איפה הוא בתהליך, על מה הוא חושב עכשיו ואם הוא כבר הגיע לתובנות. ומי יודע לאיזה תובנות הוא הגיע? מה עובר לו בראש?
אם רק היה לי מחשבון מתוחכם שהיה יודע לאמר לי מה מצבו של הצד השני ואיך הוא יגיב כשאתקשר היה לי כל כך יותר קל.
סטארט אפ!!!
(לכל קוראי הנאמנים - מי שילך על הפיתוח הזה יתעשר. מבטיחה לא לבקש זכויות יוצרים ולהיות מראשוני הקונים)
אבל אין לי מחשבון. אה רגע, בעצם יש לי משהו. איך קראו לזה?
משהו שמתחיל באינטו?
אינטואיציה!!! כן, נכון, שמעתם עם על החוש המדליק הזה. הוא באמת מדליק :-)
אז השבוע החלטתי לראשונה בחיי להיעזר בו במריבה כאובה. במקום להיכנס לתוך בור של רגשות כאובים הקשבתי לה, לאינטואיציה הנאמנה והמקסימה שלי.
אם קראתי אותה נכון אז כנראה שהתהליך עוד לא הושלם. וכדי לגשר על הפערים ולמצוא את ההשלמה, את מה שנכון וטוב, גם לי וגם למי שרבתי איתו כדאי לחכות עוד. עד יעבור זעם, עד שאפשר יהיה לבנות יסודות חדשים ומוצקים יותר, לגשר על פערי ציפיות ולבנות את החברות מחדש בצורה בריאה וטובה יותר.
כמה שקט יש בביטחון הזה שמגיע מהיכולת לסמוך על תחושות הבטן שלנו, על האינטואיציה, על עצמנו!!!
כמה שקט יש בהשלמה, ביכולת לסמוך על העולם ועל עצמי שיובילו אותי למקום הנכון.
יכול להיות שלמפתחי המחשבון יש לקוחה אחת פחות.
