לב מול מחשבה. כמו שני כפירי אריות שנלחמים על הנהגת הדור הבא כמו שני מנהיגים צבאיים עטורי קרבות ונצחונות ,כמו זוג אוהבים במלחמת אגו. בדיוק כמוהם גם הלב והמחשבה שלי נלחמים זה בזה, במלחמה תמידית מרה שאין בה מקום למפסידים, מלחמת התשה עם תקופות של רגיעה ולפעמים גם תקופות של פיוס.
הלב שלי מנסה להראות לי את האור, את היופי, את האהבה. עושה זאת ברכות, בנחת, בחמלה.
והמח החושב? הוא מנסה לנתח, להסביר, לנמק, ולתכנן. ולהראות לי את החיים המושלמים שרק הוא יכול להנחות אותי אליהם.
כל אחד רוצה להיות הראשון בחיי. הבכור, המחליט, מנסה לדחוק את השני לעבר הקצה, לגרום לו לציית, לקבל מרות.
הלב שלי ממשיך לזלזל במח הקר, הרציונלי, יודע שלעולם לא אקבל ממנו את הריגוש שרק הלב שלי יודע להעניק.
והמח? גם הוא מזלזל במתחרה הפלגמטי, הרגשני שלא מצליח להניח לשיקולי הרגש ולפעול לפעמים ממקום נכון יותר.
הם מושכים אותי בכח, באופן נואש, לא מרפים לעולם. מושכים כל כך חזק לכיוונים מנוגדים וקורצים לי. את רואה אומר לי הלב, את רואה את המח הזה. איתו לעולם לא תצליחי לרפא, איתו לעולם לא תצליחי להקשיב באמת ולגלות אמפתיה.
איתי? עונה לו המח? איתי היא לא תצליח? תראה לאן אתה מוביל אותה אל הייאוש? אל העצבות ואל הפחד? אני נותן לה תכנית, אני נותן לה אפשרויות. איתי היא תצליח לכבוש את העולם. אני אנתק אותה מכל הדברים שמגבילים אותה ושכובלים אותה ובעיקר משיקולים רגשיים חסרי היגיון.
לפעמים המח מנצח וסוחף אותי איתו לעולם מושלם שבו כל מה שצריך הוא תכנית ופעולה, עולם שבו אין סיבה לפחד ואין סיבה להתייאש.
ולפעמים הלב מנצח ולוקח אותי איתו אל מחוזות הרגש, היופי. הוא מזכיר לי למה כדאי לחיות בעולם הזה ומזכיר לי מה הדברים שחשוב להילחם עליהם או פשוט לחלום אותם.
אם רק הייתי מצליחה לנהל אותם. לתת לכל אחד את המקום שלו. להבטיח להם שיש לי מקום לשניהם בתוכי ולהקדיש לכל אחד מהם את הזמן ואת ההערכה שמגיעים להם. אם רק הייתי מצליחה לעשות את זה הייתי כבר בגן עד עלי אדמות.
אבל בינתיים הכרכרה מיטלטלת לה ושני הסוסים שלי מושכים לכיוונים מנוגדים. ואני? מנסה לבחור.
הלב או המח. למי להקשיב? את מי לנחם?
למי לאפשר לצמוח ואיך?
אני מקשיבה לכם, לשניכם, ללב שמרגיש עצוב עכשיו ולמח שמרגיש עירני.
מחבקת את שניכם, מקשיבה, מתעניינת.
ומודה לכם. גם על העיצות וגם על התחרות.
הרי בתוכי פנימה אני יודעת שהתחרות היא היא הסיבה האמיתית שבזכותה אתם ממשכים לנסות.
היא מה שמדרבן אתכם והיא מה שמחזיק אותי חיה.
כשתפסיקו להתחרות, יכול להיות שזה יהיה האות לכבות את האורות ולסיים את ההצגה.
אז תמשיכו להתחרות, ותמשיכו לעשות את מה שאת ם עושים כל כך טוב - לספק לי לבטים עניין ובעיקר מטרה!!!
הלב שלי מנסה להראות לי את האור, את היופי, את האהבה. עושה זאת ברכות, בנחת, בחמלה.
והמח החושב? הוא מנסה לנתח, להסביר, לנמק, ולתכנן. ולהראות לי את החיים המושלמים שרק הוא יכול להנחות אותי אליהם.
כל אחד רוצה להיות הראשון בחיי. הבכור, המחליט, מנסה לדחוק את השני לעבר הקצה, לגרום לו לציית, לקבל מרות.
הלב שלי ממשיך לזלזל במח הקר, הרציונלי, יודע שלעולם לא אקבל ממנו את הריגוש שרק הלב שלי יודע להעניק.
והמח? גם הוא מזלזל במתחרה הפלגמטי, הרגשני שלא מצליח להניח לשיקולי הרגש ולפעול לפעמים ממקום נכון יותר.
הם מושכים אותי בכח, באופן נואש, לא מרפים לעולם. מושכים כל כך חזק לכיוונים מנוגדים וקורצים לי. את רואה אומר לי הלב, את רואה את המח הזה. איתו לעולם לא תצליחי לרפא, איתו לעולם לא תצליחי להקשיב באמת ולגלות אמפתיה.
איתי? עונה לו המח? איתי היא לא תצליח? תראה לאן אתה מוביל אותה אל הייאוש? אל העצבות ואל הפחד? אני נותן לה תכנית, אני נותן לה אפשרויות. איתי היא תצליח לכבוש את העולם. אני אנתק אותה מכל הדברים שמגבילים אותה ושכובלים אותה ובעיקר משיקולים רגשיים חסרי היגיון.
לפעמים המח מנצח וסוחף אותי איתו לעולם מושלם שבו כל מה שצריך הוא תכנית ופעולה, עולם שבו אין סיבה לפחד ואין סיבה להתייאש.
ולפעמים הלב מנצח ולוקח אותי איתו אל מחוזות הרגש, היופי. הוא מזכיר לי למה כדאי לחיות בעולם הזה ומזכיר לי מה הדברים שחשוב להילחם עליהם או פשוט לחלום אותם.
אם רק הייתי מצליחה לנהל אותם. לתת לכל אחד את המקום שלו. להבטיח להם שיש לי מקום לשניהם בתוכי ולהקדיש לכל אחד מהם את הזמן ואת ההערכה שמגיעים להם. אם רק הייתי מצליחה לעשות את זה הייתי כבר בגן עד עלי אדמות.
אבל בינתיים הכרכרה מיטלטלת לה ושני הסוסים שלי מושכים לכיוונים מנוגדים. ואני? מנסה לבחור.
הלב או המח. למי להקשיב? את מי לנחם?
למי לאפשר לצמוח ואיך?
אני מקשיבה לכם, לשניכם, ללב שמרגיש עצוב עכשיו ולמח שמרגיש עירני.
מחבקת את שניכם, מקשיבה, מתעניינת.
ומודה לכם. גם על העיצות וגם על התחרות.
הרי בתוכי פנימה אני יודעת שהתחרות היא היא הסיבה האמיתית שבזכותה אתם ממשכים לנסות.
היא מה שמדרבן אתכם והיא מה שמחזיק אותי חיה.
כשתפסיקו להתחרות, יכול להיות שזה יהיה האות לכבות את האורות ולסיים את ההצגה.
אז תמשיכו להתחרות, ותמשיכו לעשות את מה שאת ם עושים כל כך טוב - לספק לי לבטים עניין ובעיקר מטרה!!!
2 תגובות:
הרי זה חזון אחרית הימים: "וגר זאב עם כבש ולא ילמדו עוד מלחמה". כשהם ישלימו תגיע אחריה ימים שלך. גן ען עלי אדמות. יש למה לשאוף!
תודה על התגובה החמה. אולי אחרית הימים לא רחוקה כמו שחשבנו. אם כל מה שצריך הוא מודעות!
הוסף רשומת תגובה