עוברים עלי דברים יפים לאחרונה. אני חושבת שהצלחתי למצוא את האיזון.
איזון בין הרהורים לפעולה, בין תיאוריות לכאן ועכשיו.
וזה נחמד.
אפילו יותר מנחמד.
זה נכון!
אחרי תקופה של כאן, ותקופה של שם, ניסיתי להבין את ההבדל, את הכמיהה לשקט מול הצורך בפעולה, את צידי המטוטלת.
ולרגע אחד של של שתיקה מהורהרת, בעודי בוהה בדמותי הנשקפת במראה הצלחתי לתמצת לעצמי את ההבדל בין התקופות.
לרגע אחד חשבתי על כל הפעמים שבהן לחצתי על מתג האור - פשוט כי רציתי אור. בלי להבין איך בנוי זרם החשמל, מאיפה מגיע ספק הכח, מה קורה בתחנת החשמל וגם לא מה הסכסוכים הפוליטיים מאחורי הועד שמאיים להוריד בכל רגע את השאלטר. לא היה צורך בכל אלו. האור נדלק בזכות פעולה פשוטה אחת. הושטת אצבע. פעולה פשוטה ואפקטיבית. אז למה בכלל צריך יותר?
ובתקופות של הרהורים? של רוח? בתקופות כאלו לא מספיק ללחוץ על המתג. האור הפיזי לא מספק את החלל שנפער, את הצורך בידע. בתקופות שכאלו אני מעדיפה את ההרהורים. את המחשבות העמוקות. בתקופות שכאלו לוקח ליד זמן עד שהיא לוחצת על המתג, זמן שבו אני מרשה לעצמי לשאול שאלות עמוקות. שאלות על מהות, סיבות, השלכות, קשרים נסתרים.
זמן שבו אני מתענגת על האיטיות שבפעולה שמאפשרת למחשבות למהר, להתערבל, לרקד.
אני מאפשרת להן למלא אותי בתוכן, בסקרנות, בגילויים, ומחכה רגע. עוד רגע פאסיבי כביכול. רק כביכול!
ובתקופות אחרות? אני מיד לוחצת על המתג - ומדליקה את האור. פשוט לא?
איזון בין הרהורים לפעולה, בין תיאוריות לכאן ועכשיו.
וזה נחמד.
אפילו יותר מנחמד.
זה נכון!
אחרי תקופה של כאן, ותקופה של שם, ניסיתי להבין את ההבדל, את הכמיהה לשקט מול הצורך בפעולה, את צידי המטוטלת.
ולרגע אחד של של שתיקה מהורהרת, בעודי בוהה בדמותי הנשקפת במראה הצלחתי לתמצת לעצמי את ההבדל בין התקופות.
לרגע אחד חשבתי על כל הפעמים שבהן לחצתי על מתג האור - פשוט כי רציתי אור. בלי להבין איך בנוי זרם החשמל, מאיפה מגיע ספק הכח, מה קורה בתחנת החשמל וגם לא מה הסכסוכים הפוליטיים מאחורי הועד שמאיים להוריד בכל רגע את השאלטר. לא היה צורך בכל אלו. האור נדלק בזכות פעולה פשוטה אחת. הושטת אצבע. פעולה פשוטה ואפקטיבית. אז למה בכלל צריך יותר?
ובתקופות של הרהורים? של רוח? בתקופות כאלו לא מספיק ללחוץ על המתג. האור הפיזי לא מספק את החלל שנפער, את הצורך בידע. בתקופות שכאלו אני מעדיפה את ההרהורים. את המחשבות העמוקות. בתקופות שכאלו לוקח ליד זמן עד שהיא לוחצת על המתג, זמן שבו אני מרשה לעצמי לשאול שאלות עמוקות. שאלות על מהות, סיבות, השלכות, קשרים נסתרים.
זמן שבו אני מתענגת על האיטיות שבפעולה שמאפשרת למחשבות למהר, להתערבל, לרקד.
אני מאפשרת להן למלא אותי בתוכן, בסקרנות, בגילויים, ומחכה רגע. עוד רגע פאסיבי כביכול. רק כביכול!
ובתקופות אחרות? אני מיד לוחצת על המתג - ומדליקה את האור. פשוט לא?
